למה הבוקר והערב הופכים למאבק מתמשך – ואיך יוצאים מזה?

בואו נבין רגע משהו חשוב: הילדים שלנו לא באמת מתנגדים לבקשות שלנו למקלחת, ללבוש פיג'מה, לצחצח שיניים – אלה בקשות הגיוניות לגמרי.

אז למה כמעט כל ערב ובוקר הופכים לקרב? כי הם לא מגיבים למילים שלנו, אלא לרגש שמגיע איתן. סטרס, לחץ, כעס, תסכול, המחשבה – הנה שוב פעם זה מגיע… – כל אלה עוברים אליהם בשניות, הם מרגישים את זה בעוצמה – ואז הם נבהלים, מרגישים לבד, הולכים לאיבוד ומה התגובה הכי זמינה להם במצב הזה? אתם כבר מבינים לבד – חוסר שיתוף פעולה, התנגדות, בכי, תסכול…

הרי תחשבו על הימים שאין בהם לחץ – חופשים, סופי שבוע. פתאום הכל קורה בקלות. למה? כי אז אנחנו במצב של רוגע, נוכחות וקרבה. כי כשאין לחץ, אנחנו פנויים אליהם, נוכחים, קשובים באמת. האנרגיה שלנו איתם במלואה, והם מרגישים את זה, קולטים ומתמסרים לזה בשמחה ובהתרגשות.

אז אם נשים על המאזניים מצד אחד את חוסר שיתוף הפעולה – בצד השני תהיה ההתמסרות: לקרבה, להקשבה, לשיח, לנוכחות. ואת זה משיגים דרך הפניות שלנו והתכווננות אליהם.

איך? ככל שנדבר פחות בלוחות זמנים והוראות, ויותר בשיח אמיתי, צחוק, הנאה, סיפור על חוויית היום שלי, שיתוף אישי על עצמי ההורה (מודל נפלא) התייעצות והתעניינות, בקשת עזרה ואת כל יתר המטלות נעביר אליהם לביצוע תוך כדי בצורה נקייה וטבעית – כך נגדיל את הסיכוי להצלחה! דרך הקרבה, חיזוק תחושת השוויון והמסוגלות שלהם, ניצור שיתוף פעולה טבעי, ונרוויח ערב עם פחות תסכול – ועם הרבה אהבה.

איך לא להיכנס לוויכוחים והתנצחויות עם הילדים והמתבגרים?

הימנעות מוויכוחים עם ילדים ובני נוער היא מיומנות הורית חשובה – יש בה סמכות, מנהיגות ומודל הורי חיובי וחשוב. הרי כשאנחנו מתעקשים לנצח בוויכוח, אנחנו עלולים להפסיד את הקשר ואת אחד השיעורים הכי חשובים לחיים שאנחנו כהורים נוכל לתת להם.

אז מה הדרך? איך נוכל להציב גבולות ברורים, אך ללא מאבקי כוח? יש טריק שתמיד עובד!

הפוגה קלה של שתיקה. אמרנו את דברינו – ועצרנו. לא הלכנו, לא כעסנו – אנחנו נשארים שם איתם. למה זה כל כך מצליח? כי לא רק שבתוך השקט הזה יש עוצמה, סמכות ומנהיגות – יש בו גם מרחב ומקום לילדים שלנו לעבד, לבחור ולהגיב ללא לחץ. ושם, שם קורה הקסם – של דיאלוג בוגר וניהול חוסר ההסכמה (גם בגיל 8)

כשנמנע מהתנצחות, נאפשר להם להתמודד ולנהל ויכוח, ללמוד ניהול דיאלוג מכבד ולפתח עצמאות מחשבתית. הדוגמה האישית שלנו היא השיעור הטוב ביותר שהם יקבלו לחיים.

אז איזה שיעור וכישורים חשובים הם ילמדו וירכשו על הדרך? סמכות הורית, שיח מכבד, איפוק, ניהול דיאלוג בחוסר הסכמה, עמידה על שלך, תוך כדי הקשבה ומקום לצד השני.

תזכרו – ככל שננהל ויכוח והתנצחות בלתי נגמרת – ככה הם יתגוננו, יהדפו, יתקפו חזרה, כי רק ככה הם יצליחו להתמודד עם הלחץ ההורי המופעל עליהם. ככל שנאפשר להם מרחב בטוח לעכל, לבחור, להחליט, להתרצות, להקשיב – כך גדל הסיכוי שהם יהיו אילו שיושיטו לנו את היד. וכשזה יקרה – הם יגדלו, יתפתחו ויתבגרו!.

איך לא להיבהל מההתנהגויות שלהם וממי שהם "הופכים להיות"?

"לא יהיו לה חברים, היא ממש אגרסיבית, למה היא מתאפרת כל כך בכבדות, איך היא מתלבשת, למה הוא כזה מוזנח, הוא לא משקיע בלימודים, היא משתלטת על החברות שלה, הוא קנאי, הוא לא סובל את אחותו, הוא מתעצבן מכל דבר, איך היא אוכלת, הוא קמצן, איך הוא בזבז 100 שקל ביומיים, למה היא מזמינה את החברות שלה ומשלמת עליהם?" מיליוני שאלות שאנחנו ההורים שואלים.

אנחנו נבהלים, דואגים, חוששים – מפחדים שטעינו שנכשלנו, שפספסנו. ולפעמים מגדילים לעשות וגם מאוכזבים, מתרחקים מהילד.ה שלנו ומתייחסים אליה.ו כאילו זה מי שהם ומה שמגדיר ויגדיר אותם לנצח.

עצרו! כל התגובות הללו, ככל שהן טבעיות הן גם שגויות פעמיים:

פעם אחת – כי אנחנו מתעסקים באותו רגע בעצמנו בלבד ולא בהם.

פעם שניה – כי קפצנו למסקנות מרחיקות לכת ושכחנו את התפקיד ההורי שלנו.

למה הכוונה?

לימדנו אותם ללכת, לימדנו צבעים, מילים, חשבון – בגיל 7 ככה, אנחנו כבר הרי משחררים, הם ילדים גדולים יותר, יודעים ומבינים, הם בבית הספר. לא! אנחנו שוכחים שיש אינסוף מיומנויות שהם ממש עוד לא רכשו. אנחנו שוכחים שהכל זה תהליך. שהתנהגות היא ניסוי וטעייה. שלפעמים למרות שהולכים בדרך הארוכה והעקומה – כן מגיעים ליעד. ובעיקר שהם זה לא אנחנו, ושיש להם את הדרך האישית והפרטית שלהם לראות את העולם ולהתנהל בו.

אז מה עושים?

1. מכבדים את הדרך שלהם, את הבחירה – ומוכנים לאפשרות המסעירה, שהם לא יעשו/ יהיו בדיוק, אבל בדיוק מה שרצינו אנחנו (שוב, מדובר בהם לא בנו!).
2. צופים מהצד בחיוך – וזוכרים שהחיים הם תהליך, מיומנות נרכשת, שכל פעם לומדים משהו חדש ואחר על עצמם, בעצמם או מהעולם (השיעור הכי טוב, הוא כזה שהעולם לימד אותם)
3. נרגעים וסומכים על עצמנו ועליהם! – אם הילד שלי גדל בבית מסוים, נשם אוויר מסוים, צעד על אדמה מסוימת, הסיכוי שהוא יהיה חלק מאותם אוויר ואדמה הוא הרי עצום. אז גם אם בשנות ההתבגרות הוא מתנסה וטועה והולך בדרכים אחרות – תסמכו על החינוך, הבית והערכים שהענקתם לו בשנות חייו הראשונות ותזכרו שהם חלק עצום ממי שהוא!
4. תזכרו איך אתם הייתם כשהייתם בגילם – מדהים אותי שבכל פעם במפגש השני והשלישי, ההורה מסיר את עננת הלחץ והשיפוטיות ונזכר "אני בגילה הייתי בול ככה!", "היא בדיוק כמוני" – את תסתכלו על עצמכם, ושוב עליהם ושוב עם עצמכם.
5. ביקורת ושיפוטיות אאוט – עיניים טובות, דרך חינוך מקרבת ומחבקת, מועילה וקשובה תשיג הרבה הרבה הרבה יותר מביקורת ושיפוטיות – אלה יעכירו את היחסים, יצרו מרחק וקושי שלפעמים תופסים נפח הרבה יותר מדי גדול ממה שרצינו.

י

י 

י

י

להתייעצות ותיאום מפגש הדרכה:

במילוי טופס זה הנך מאשר/ת לקבל דיוורים והודעות מעת לעת מעינב וענת הדרכת הורים.